<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף כה:</h2>
המצוה כ"א לשמור את משמרת המקדש [סהמ"צ עשין כ"ב] שנאמר [במדבר י"ח ד'] ושמרו את משמרת אהל מועד לשון הר"ם בספר המצות צונו בשמירת המקדש וללכת סביביו תמיד כל הלילה תפארת לו וכבוד וגדולה, והוא אמרו יתעלה לאהרן [במדבר שם ב'] [ו]אתה ובניך אתך לפני אהל העדות, ר"ל אתם תהיו לפני תמיד. וכבר נכפל זה הצווי במקום אחר והוא אמרו [במדבר י"ח ד'] ושמרו את משמרת אהל מועד. וכתוב בספרי [במדבר פיס' קט"ז] אתה ובניך אתך לפני אהל העדות, הכהנים מבפנים והלויים מבחוץ, ר"ל לשמירה ולחבוב [צ"ל וללכת סביבו] ובמכילתא אמרו ושמרו את משמרת אהל מועד אין לי אלא בעשה בלא תעשה מניין ת"ל ושמרתם את משמרת הקדש. הנה נתאמת לך ששמירת המקדש מצות עשה. ושם נאמר גדולת המקדש שיש עליה שומרים, אינו דומה פלטרין שיש עליהם שומרים לפלטרין שאין עליהם שומרים, וידוע שפלטר הוא ארמון, והוא אמרו שמכבוד הארמון ליקרו שיהיו לו שומרים סדורים עליו ע"כ. כבר התבאר כונת מצוה זו מלשון הר"ם כי השמירה תעורר על כבוד הארמון ומעלתו, ויבאו ליראה ממנו להערת השוכן כמו שכתבנו.
<h2>דף כו.</h2>
המצוה כ"ט שנצטוו הכהנים להסיר הדשן מעל המזבח [סהמ"צ לר"מ עשין ל', רמב"ם תמידים ומוספים פ"ב ה"י] שנאמר [במדבר ה' ב'] ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן. ענין מצוה זו נקרא [יומא כ"ב ע"א ועוד הרבה] "תרומת הדשן" והיה פושט בגדיו ולובש בגדים אחרים פחותים מן הכלים שמשתמש בהם. ואמרו חכמים על דרך משל [שבת קי"ד ע"א, יומא כ"ג ע"ב] בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. וכל זה היה למה שצריך למזבח ולמערכות, ולזרז הענין באה בו מצוה. וגם בעת שהיה מקיים המצוה היה מעורר אל תכלית כונת הקרבנות, כי כאשר היה פושט בגדיו שלא ישמש באותן כלים ששמש לרבו, היה זה הערה שאין מצות הקרבנות מכוונת לעצמה.
<h2>דף כו:</h2>
המצוה כ"ב שיהיו הלויים עובדים במקדש בעבודות ידועות [סהמ"צ לר"מ מצוה כ"ג] שנאמר [דברים י"ח ז'] ושרת בשם ה' ככל אחיו הלויים. לשון הר"מ בספר המצות צוו הלווים בלבד לעבוד במקדש בעבודות ידועות כגון נעילת שערים ואמירת השיר בעת הקרבן. והוא אמרו [במדבר י"ח כ"ג] ועבד הלוי. ולשון ספרי [קרח פיס' קי"ט] שומע אני אם רצה יעבוד ואם לא רצה לא יעבוד ת"ל ועבד הלוי הוא עובד על כרחו, כלומר שהוא חובה וצווי מוטל עליו בהכרח. וכבר נכפל זה הצווי בזאת המצוה בלשון אחר והוא אמרו ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלויים, ואמרו בפרק שני מערכין [ערכין י"א ע"א] איזה הוא שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה ע"כ. וידוע הוא כי שבט לוי נבחר ונבדל לעבודת ה' יתעלה כמו שמבואר בתורתנו הקדושה, [דברים י' ח'], והם היו צריכים שיהיו משתדלים בחכמה לכונת העבודות וללמד דעת את העם בענייני העבודות, ובית המקדש היה מיוחד להם לפיכך היו ממונים על השמירה במקדש ועל נעילת השערים ולומר שירה בעת הקרבן. והיה השיר בענין הקרבן לכונה שכתב הר"ם פ"ו משלישי וז"ל [מו"נ ח"ג פמ"ו], אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום, אבל זולתי נתן בו טעם, שאמר כי הטוב שבדברים לכח המתאוה אשר מבועו הכבד הוא הבשר, והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הלב הוא היין, וכן הכח אשר מבועו המוח והוא הנפשי יערב לו הנגון בכלים. מפני זה התקרב כל כח השם בנאהב שבדברים שהיה הקרבן בשר ויין ושמע קול, ר"ל השיר ע"כ. והכונה אצלי בענין השיר על הקרבנות, להערה כי תכלית עבודת ה' והשגתו וידיעתו, וזה דרך השירה בפה לספור שבחי השם, ובאו כלי השיר להערה נפשית כמו שנודע בחכמת הנגון, וזה ככונת הפסוק [מ"ב ג' ט"ו] והיה כנגן המנגן ותהי עליו וגו', ומפני שהעקר בזה הדבור כדי שיהא הערה כפי המכוון בענין השיר כמו שכתבנו אמרו [ערכין שם] שעקר שירה בפה וזה שירות בשם ה' ואמרו רבותינו [ירוש' פסחים פ"ד ה"א] שהשיר היה מכפר, וזה מבואר לכונה שכתבנו שעקר כפרת העונות בהערה ובהשגה שכלית, עם מה שנאמין אנו קהל המאמינים שהשיר היה חלק מהכפרה.
<h2>דף כז.</h2>
המצוה כ' ליראה מן המקדש [סהמ"צ לר"מ עשין כ"א] שנאמר [ויקרא י"ט ל', וצ"ל ומקדשי תיראו]. ואת מקדשי תיראו. לשון הר"ם בספר המצות צונו ליראה מן הבית הזה הרמוז אליו מאד מאד עם שנשים נפשנו משא הפחד והיראה, וזה מוראת מקדש, והוא אמרו יתעלה ואת מקדשי תיראו, וגדר זאת היראה כמו שזכרו בסיפרא [תו"כ קדושים פ"ז ה"ט, ברכות נ"ד ע"א וס"ב ע"א] איזהו מורא לא יכנס בהר הבית במקלו ותרמילו [ונשמט מכאן תיבת "ומנעלו"] ובאנפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשה קפנדריא, ורקיקה למדוה מק"ו, וכבר התבאר במקומות מן התלמוד [יומא כ"ה ע"א, ס"ט ע"ב, סוטה מ' ע"ב, מ"א ע"ב ועוד] שאינו מותר כלל לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וזה כלו לאמרו יתעלה ומקדשי תיראו. וזה הרבה [צ"ל יתחייב]. תמיד אפילו בזמננו זה שהוא חרב בעונותינו שרבו. ולשון ספרא [תורת כהנים שם ה"ח] אין לי אלא בזמן שב"ה קיים בזמן שאין ב"ה קיים מנין, ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מה שמירת שבת לעולם אף מורת מקדש לעולם. ושם [שם ה"ז] נאמר גם כן לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שצוה על המקדש ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת למעלת הבית ולקדושתו, ולהעיר על יראת מי שצוה על המקדש גדרו רבותינו היראה שלא יכנס להר הבית במקלו, וזה להערה שאין ראוי להכנס בבית קדש ובמקום שיש בו הערה עיונית כמי שילך לעסקיו, גם כי הדברים העיונים צריכים יראה והכנעה. ואל זאת הכונה [אמר] אדון החכמים [קהלת ד' י"ז] שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. הזהיר למי שירצה לעיין בדברי האלקיים שילך בדרך ישרה קו לקו, וישמור רגליו מלכת אחר המחשבות הדמיונייות, ולא יהרוס לעלות אל ה', וכן כשילך אל בית האלקים לעבודה ולהקריב קרבנות ישמור דרכי לבבו לבל יבהלנו דמיונו בענין גשמי, וקרוב לשמוע, אמר שבית האלקים הוא קרוב להשיג אמתת מציאות ה' ולהתקרב לעבודתו ולאהבתו בענין השמיעה שהוא העיון וההתבוננות. מתת הכסילים זבח, ממעשה הקרבנות אל הכסילים שלא יבינו מושכל ויחשבו בלבם שהתקרבו לעבודת ה' ולאהבתו בהקרבת הקרבנות, כדרך שיתקרב האדם בזה למלך ב"ו, וקראם כסילים מאשר אינם מבינים מושכל. וזה כונת רבותינו אמרם [קהלת רבה פ"ד י"ז] שמקריבים קרבן ואינם יודעים על מה הם מקריבים כי אינם יודעים לעשות רע בין טוב ובין רע אינם בוחנים. ויש מי שבאר כי אינם יודעים לעשת רע כמו בעשות, שאינם מכירים כשעושים רע, ר"ל שאין להם בחינה בין הטוב ובין הרע. ויש מי שבאר שהוא חסר ובאורו שאינן יודעי' לעשות רק רע, ויש מי שבאר רע כמו רעיון. ואמר [קהלת ה' א'] אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. אחר אשר הודיענו כי ההליכה לבית האלקים תגיע השמיעה וההתבוננות להתקרב אל בית האלקים להשיג השוכן בבית, ר"ל אמתת מציאות ה', הזהיר שלא ירחיב בדבור באלו הענינים, כי הדבור הוא בתארים, לפיכך צריך למעט בו הדבור, כי העקר באלו הענינים הדבור הפנימי, כאמרו [תהלים ט"ו ב'] ודובר אמת בלבבו. ואחר הזהיר על מחשבת הלב לבל ימהר לבו, ר"ל עיונו לומר שהבין בדברים האלקיים, אך ישב וידום כי האלקים בשמים ואתה על הארץ, כי הבנת אלו הענינים, ר"ל הענינים האלקיים, הם גבוהים מן האדם כגובה שמים מארץ, והוא כמאמר הנביא [ישעי' נ"ה ט'] כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי וגו'. ורבותינו [ברכות ס"א ע"א] בארו אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר בענין התפלה, והוא למעט בתארים. ולפי זה הבאור זכר הנה שלמה שלשת מיני עבודות לה', עבודת הקרבנות ועבודת התורה, והוא שתאר לשמיעה באמר "וקרוב לשמוע" והוא העיון וההתבוננות, והעבודה בדבור והוא התפלה, ועל זה אמר אל תבהל את פיך. והיראה במקדש באה להערה במה שצריך להשמר בכל אחד מאלו הענינים, וכבר כתבנו גדר המורא, וכן לקדושת המקדש, ומפני שהוא מיוחד להערה שכלית בכל מקום כמו שבארנו אסרו רבותינו הקדושים לפנות [ברכות ס"ב ע"א] או לישן [שם ה' ע"ב] בין מזרח למערב בכל מקום ומפני שההיכל במערב, ואין צריך לומר שאין קובעים בו בית הכסא, ולמקום מעלתו וגדולתו הזהירו על היראה והקדושה אף בזמן החרבן כמו שבארנו מסמיכות יראת המקדש ליראת [השבת] ובאו שתי מצות אלו יחד בפסוק אחד להקש שכבר כתבנו. וגם עם ההערה שבשמירת יום השבת להאמין במחדש וביראת המקדש למי שצוה אל המקדש, ולהערת הדברים אשר במקדש יהיה האדם שלם באמונה ובהשגת האמת. והנה כבר בארנו במצוה הקודמת שבית הכנסת ובית המקדש כמקדש מעט, לפיכך צריך להתנהג בהם ביראה כפי הדברים שבארו בבית המקדש לכונת השוכן בו, אמנם לא נאסרה הרקיקה בבית הכנסת כמו שנאסרה בבית המקדש, אמרו חכמים [ברכות ס' ע"ב] שבן אדם רוקק בתוך ביתו, והכונה בו שהעמידה והישיבה בבית הכנסת מצוה בכל עת ובכל זמן, ואי אפשר לעמוד בתמידות בלתי רקיקה, מה שאין כן בבית המקדש שבאה בו אזהרה [ויקרא ט"ז ב', כ"ה י"ז] אל יבא בכל עת אל הקדש, כמו שיתבאר [להלן ל"ת שלא יבא בכל עת אל הקודש] ואמרו רבותינו [חגיגה ז' ע"א] הוקר רגלך מבית רעיך [משלי כ"ה י"ז] זה בית המקדש, וזה ליראת המקדש ומעלתו לכונה שכבר כתבנו.
<h2>דף כז:</h2>
האזהרה מ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ב, רמב"ם הל' כלאים פ"י] הוזהרנו מללבוש הבגד הארוג מצמר ופשתים. כמו שהיו לובשים אותו כומרי עבודה זרה בזמן ההוא. והוא אמרו ית' [דברים כ"ב י"א] לא תלבש שעטנז. וזה מפורסם אצל פרושי החורי אשר במצרים, ע"כ. וטעם אזהרה זו מבואר בלשון הר"ם ובדרך זו בארה בספר המורה [מו"נ ח"ג פל"ז]. ולפי מה שמצאתי במדרשים נתעוררתי בענין אחר בכונת הכלאים, ואולי הכל עולה לכונה אחת. אמרו ברבה רבתי קין הביא ממותר מאכלו קליות זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן כבשים שלא נגוזו לצמר. אמר ר' יהושע בן קרחא אמר הקב"ה לא יתערבו מנחת קין והבל לעולם, ואפילו באריגת הבגד שנאמר לא תלבש שעטנז. ובפרשת נ"ט אשת חיל מי ימצא [משלי ל"א י'] זו שרה אמנו וכו' דרשה צמר ופשתים שתבעה הפרש לעולם בין יצחק וישמעאל, כשם שצמר ופשתים אינן מתחברים יחדו שנאמר [בראשית כ"א י'] ותאמר לאברהם גרש את בן האמה הזאת וגו'. ובאור רמזים אלו כי ידוע הוא כי מנחת הבל נרצית לה' ומנחת קין לא נרצית וכן ידוע שיצחק בן הגבירה וישמעאל בן השפחה, והמשיל מנחת קין והבל לחבור צמר ופשתים, והפרש בין יצחק וישמעאל לאזהרת צמר ופשתים שלא יתחברו יחד. וכן הוזהר חבור בעלי חיים יחד, ר"ל שלא לחרוש בשור ובחמור. ולפי פסק הר"ם [רמב"ם כלאים פ"ט ה"ז] שהוא העקר אינו חייב אלא בהמה טהורה עם בהמה טמאה. לעורר שלא יחבר האדם החי הטהור עם החי הטמא אבל ירגיש בהבדל שביניהם. וכן בבגד הוזהר (שלא הוזהר) הבא מבעלי חיים עם הבא מן הצומח מן האדמה, לכונה זו בעצמה. וזה מבואר אל מנחת קין והבל, והתחברות יצחק וישמעאל. ויש קצת הוראה במלת שור על העיון וחמור על החומר. ומלת צמר על החום המיוחד אל דקות העיון, ומלת פשתים על הפשיון והגסות. ובענין הזריעה הוזהרו כלאים, שברוב הכלאים הוא מן החטים והשעורים, שהאחד מאכל בהמה והאחר מאכל אדם. לזאת ההערה בעצמה. ויותר הערה בענין אסור כלאי הכרם שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד [קדושין ל"ט ע"א]. ויש בזה התערבות מאכל האדם והבהמה והדבר המיוחד למזון הנפש והוא היין. ואפשר שזה היה מנהג עובדי עבודה זרה כמו שכתב הר"ם לכונה זו בעצמה. ר"ל להורדת הרוחניים עם הדומם, שבזה היו עושין הטלאס"ס, ולכונה זו היו עושין לובשין הכמרים בגד מעורב מצמר ופשתים. וכן כל מה שהיו עושין בענין הכלאים היו עושין לכונה זו. ויהיה ענין אסור הכלאים שלא ללכת בדרכי הכופרים, גם הערה בצד מה כמו שבארנו. ואפשר שלכונה זו בעצמה בא אסור הרבעת בהמה והרכבת האלנות. ואפשר שבו כונה אחרת ונרחיב הן באור במקומן בג"ה [בגזירת האל].
<h2>דף כח:</h2>
המצוה כ"ט שנצטוו הכהנים להסיר הדשן מעל המזבח [סהמ"צ לר"מ עשין ל', רמב"ם תמידים ומוספים פ"ב ה"י] שנאמר [במדבר ה' ב'] ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן. ענין מצוה זו נקרא [יומא כ"ב ע"א ועוד הרבה] "תרומת הדשן" והיה פושט בגדיו ולובש בגדים אחרים פחותים מן הכלים שמשתמש בהם. ואמרו חכמים על דרך משל [שבת קי"ד ע"א, יומא כ"ג ע"ב] בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. וכל זה היה למה שצריך למזבח ולמערכות, ולזרז הענין באה בו מצוה. וגם בעת שהיה מקיים המצוה היה מעורר אל תכלית כונת הקרבנות, כי כאשר היה פושט בגדיו שלא ישמש באותן כלים ששמש לרבו, היה זה הערה שאין מצות הקרבנות מכוונת לעצמה.
האזהרה י"ג לא תטע לך אשרה וגו' [דברים ט"ז כ"א]. דרך עע"ז היה שהיו נוטעים אלנות יפים טובי המראה בבתי עבודותיהם, והזהירה תורתנו השלמה שלא לעשות כן אצל המזבח [כ"ה בסהמ"צ לר"מ ל"ת י"ג וברמב"ן דברים שם] ואם ישאל שואל הנה מצאנו שבמקדש הותרה ההשתחויה כמנהגיהם, וכן ענין הקרבנות גם באו מצות רבות בענין הקרבנות, ונטיעת אשרה לנוי נאסר במקדש ולא במקום אחר [רמב"ם ע"ז פ"ו ה"ט] התשובה בזה כי עניני העבודות וההכנעות הותרו בכל ענין במקדש להעתיק אלו הענינים שהיו הקודמים העושים לעבודה זרה שיעשו לה' ית', אבל נטיעת האלנות אין בו דבר יורה על העבודה, ולא הערה לשם ית', רק תענוג גשמי ואין זה המכוון במקדש. עם הכונה בו שתחת האילנות היו מתקבצים העם ועומדים שם תמיד ולא כוון זה במקדש כי בקבוץ ההמון ימשכו הקטטות והדברים בטלים. גם באה בו אזהרה שלא לבא בכל עת. ואמרו רבותינו [חגיגה ז' ע"ב] הוקר רגלך מבית רעיך [משלי כ"ה י"ז] זה בית המקדש. גם יש בענין האשרות מין ממיני עבודה זרה שהיו חושבין שפירות האלן ההוא וכל הבא ממנו יועיל, גם כל נטע שיצאו ממנו, והיו מיחדים גם כן לנטיעתו שעות ידועות, ידמו שהעונה ההיא תחדש כח לאילן ההוא מבלעדי זולתו. ולכונה שכתבנו אסרו הנטיעה בכל מקום מיוחד לקרבנות והוא אמרם בספרי [דברים פיס' קמ"ז] אצל מזבח ה' אלקיך אשר תעשה לך לרבות במה ואצל מזבח, בא הפירוש המקובל בכל המקדש [וברמב"ם בכל העזרה] ומאמרו כל עץ אמרו רבותינו [ספרי שם, תמיד כ"ח ע"ב, רמב"ם בהב"ח פ"א ה"ט, והל' ע"ז שם הלכה י'] שאסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושים בחצרות. ואולי הכונה בו שאכסדראות של עץ מיפין אותו בציור וכיור, ונאסר לכוונה שכתבנו שנאסרה נטיעת האילן. ומה שאמרו רבותינו [סנהדרין ז' ע"ב, ע"ז נ"ב ע"ב] שכל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה אצל המזבח מאמרו שופטים ושוטרים וסמיך ליהן לא תטע וגו'. ידוע הוא כי הדיין צריך שיעמוד לפני ה' להנהיג בצדק וביושר, ודיין שאינו הגון הוא כעץ אצל המזבח שאין בו כונה רק גשמיי.
<h2>דף כט.</h2>
המצוה כ"ח להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד [סהמ"צ עשין כ"ט. רמב"ם תמידין ומוספין פרק ב' ה"א—ז'], שנאמר [ויקרא ו' ה'] אש תמיד תוקד על המזבח וגו'. סדר המערכה עורכין בבקר עצים ועושין מערכה גדולה של אש, ומצוה לעלות עם שני גזרים עצים בתמיד של שחר יתר על עצי המערכה [תמיד כ"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. וכן מוסיפין שני גזרין עם תמיד של בין הערבים [יומא כ"ו ע"ב]. ועושין מערכה אחרת מלבד המערכה הגדולה שממנה לוקחים נר במחתה להקטיר קטרת [שם מ"ג ע"ב, מ"ה ע"א, רמב"ם שם ה"ד]. ומערכה שלישית אין עליה כלום לקיים מצות האש שנאמר [ויקרא ו' ו'] אש תמיד תוקד. ענין מצוה זו מבוארת במה שהיה צריך לתמידין ולשאר קרבנות, ואפשר שהכונה להיות בו האש תמיד ככונת הר"ם [מורה נבוכים ח"ג פמ"ה] בענין הקטרת שהאש שורף ומעביר כל עפוש וכל ריח רע, וגם לגדולת המזבח ומעלתו כדרך בתי המלכים. ואפשר שיש הערה בסוד המערכות. ובמה שאמרו רבותינו [יומא כ"א ע"ב] אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, למכוון בענין הקרבנות, לכליון כחות הגוף ולהערה נפשית, ואעפ"י שהאש ההוא מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, שעם ההערה באש יורד אש מן השמים, צריך אש ההדיוט שהוא המוציא שכלו מן הכח אל הפועל בהערתו ופעולתו.
<h2>דף ל.</h2>
המצוה ל"ז להקריב במקדש שני כבשים בכל יום [סהמ"צ עשין ל"ט] שנאמר [במדבר כ"ח ד'] את הכבש האחד תעשה בבקר וגו'. אמנם ענין הקרבנות כתב הר"ם בפ' ל"ב בשלישי [מורה נבוכים] וז"ל כשתתבונן בפעלות האלקיות ר"ל הטבעיות, יתבאר לך מהם תחבולות ה' וחכמתו בבריאת בעלי חיים, והדרגת תנועת האברים ושכונתם קצתם בקצתם, וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו מהדרגת עניני כלל האיש ענין אחר ענין, והמשל בהדרגת תנועתיו ותכונת האברים וכו'. וכמו זאת ההדרגה בעצמה עם המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאם, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח ה' משה רבינו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש [שמות י"ט ו'] בידיעתו יתעלה, כמו שביאר ואמר [דברים ד' ל"ה] אתה הראית לדעת וגו' וידעת היום והשבות וגו' [שם שם ל"ט], ולהנתן לעבדתו כמו שאמר [שם י"א י"ג] ולעבדו בכל לבבכם, ואמר [שמות כ"ג כ"ה] ועבדתם את ה' אלקיכם, ואמר [דברים י"ג ה'] ואותו תעבודו. והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני ב"ח בהיכלות ההם שהיו מעמידין בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים להיכלות ההן העשוים לכוכבים כמו שבארנו [מו"נ שם פכ"ט]. לא גזרה חכמתו וערמתו המבוארת בכל בריותיו, שיצונו להניח מיני העבודות ההם כלם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו לפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא בזמנו זה שיקרא לעבודת ה', ויאמר ה' צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה. ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמתות להם, לשמו יתעלה, וצונו לעשותם לו יתעלה, וצונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש [שמות כ"ה ח'], ושיהא מזבח לשמו מזבח אדמה תעשה לי [שם כ' כ"ד], ושיהא קרבן לו, כי יקריב מכם קרבן לה' [ויקרא א' ב'], ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו זובח לאלקים יחרם וגו' [שמות כ"ב י"ט], כי לא תשתחוה לאל אחר וגו' [שם ל"ד י"ד], והפריש כהנים לעבודת בית המקדש אמר [שם כ"ח מ"א] וכהנו לי, ע"כ.
וממאמרים רבים מרבותינו יתבאר טעם הקרבנות כטעם הר"ם, אמר במדרש אליהו רבה [סדא"ר (פכ"ח) פכ"ט] וכי יש רעבון לפני המקום, אלא לא עשיתי דבר זה אלא כדי להרחיק ע"ז מכם, הה"ד [ויקרא י"ז ד'] ואל פתח אהל מעד לא הביאו. בויקרא רבה [ויק"ר פכ"ב ח'] משל לבן מלך שהיה אוכל נבלות, ולרוב רגילותו בהן לא היה יכול המלך להפרישו וצוה לאכלן על שלחנו. ונמצא בהגדה ריש לקיש אמר מוטב שיקריבו לשם שמים ואל יקריבו לשם ע"ז. במדרש תנחומא [תנחומא אח"מ י"א] איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו [ויקרא י"ז ג' ד'], א"ר ישמעאל מפני מה, שהיו להוטין אחר ע"ז אסר להן לשחוט חוץ מאהל מועד. ובספרי [פנחס פיס' קמ"ב, ע"ש] צו את בני ישראל את קרבני לחמי [במדבר כ"ח ב'] למה נאמר, לפי שהוא אומר [במדבר כ"ז ט"ז] יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקידתו על בניה, ואמרה לו בבקשה ממך הזהר על בני, אמר לה עד שאת מפקידני על בני [פקדי בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון, כך אמר לו הקב"ה עד שאתה מפקדני על בני] [נשמט מחה"ד והוספתי ע"פ הספרי] פקוד את בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באל נכר, וכן הוא אומר [דברים ל"א ב'] כי אביאנו אל האדמה ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלקים אחרים, לכך נאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי. ושמעתי בשם קצת מבעלי העיון כתבו בענין כונת הקרבנות דברים לא נתבררו לי, כי אין בדברים ההם דבר מועיל לחזוק אמונה או להשיג דעת אמתי, או לחזוק קיום התורה והמצות. אך מדעתי, הדעת שיש להם בביאור זה ראוי להרחיקו לפי אמונת דעת תורתנו, לפי שיראה שהם נטו בכונת הקרבנות אל הורדת כחות עליונים לכן לא אכתוב דעתם.
ואמנם אכתוב הדברים אשר נפל בהם בין קצת המעיינים על באור הר"ם בכונת הקרבנות. אמרו אם הכונה בקרבנות כדעת הר"ם ואין להם כונה כלל בעצמם, מה נאמר בקרבנות האבות שנאמר בהם לריח ניחוח לה' [בראשית ד' ד']. וביחוד אמרו מה נאמר במנחת הבל ששעה אל מנחתו והיה יחיד, עד שאי אפשר לומר בו שהיה כן להעתיק דעת ההמון. וכן מה נאמר ברבוי המצות שבאו בקרבנות ובפרטיהן בשבתות ובחדשים וברגלים ובחוטאים ובטמאים ובקרבנות שבאו ביחידים אנשים שרידים, כגון כהן גדול ונשים, וכן מה נאמר ביעודים יעדו הנביאים לעתיד שישובו הקרבנות אם אין להם ענין מכוון לעצמם. וכן מה נאמר בלשון הכתוב באמרו [במדבר כ"ח ב'] את קרבני לחמי לאשי.
וקודם שאבאר הענינים האחרים אבאר הפסוק, כבר בארנו במצות תפלה [עשין י"ט] שהכונה בעבודת ה' לשלמות נפשנו למען נדבק בה' והדבקות בה' יהיה. או בהערה שכלית שזה יביא אל השלמות, או במחשבה או במעשה שיסיר אמונת דעות בלתי אמתיות. ולפי זה הדרך אמרו בספרי [דברים פיס' פ"ה] ובו תדבקון [דברים י"ג ה'] הפרישו עצמכם מעבודה זרה והדבקו בה'. וכל מעשה שיעשה להעתק אמונה כוזבת, ייוחס הדבר ההוא להתקרבות או להדבקות אל ה' יתעלה באשר יהיה זה סבה להתקרב אליו, ולפי זה איננו זר לבאר לפי כונת הר"ם אמרו את קרבני לחמי לאשי, כי כאשר יעתיקם זה מענין ע"ז ראוי ליחסו אל לחם ה'. עם מה שיתבאר שהקרבנות בצד מה היו להערה שכלית שהוא מזון הנפש, ומן הראוי שייוחס זה אל לחם ה'. וכן "ריח ניחוחי", וכן לזכרון לפני ה' [שמות ל' ט"ז], כי כל הערה שכלית תהיה לריח ניחוח לה' ולזכרון, ומן המבואר ג"כ בביאור לחמי לאשי ולריח ניחוחי, שה' צוה במעשה הקרבנות להעתיקם ממה שהורגלו בו, ושיקריבו אליו כל מה שיקריבו, א"כ ראוי שיתואר זה אליו, ולפי זאת הכונה אמרו רבותינו במנחות [ק"י ע"א] בא וראה מה כתוב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם אל ולא אלקים אלא לה', שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין. לחלוק הכונה בזה מבוארת, כי "אלקים" שם משותף יאמר על הגלגלים, וכדי שלא יחשב בזה כי ההקרבה והקטור למלאכת השמים כעבודת הקודמים.
והדבר אשר יקשה מענין הקרבנות האבות, עם העיון האמתי יראה שאין בענין זה סותר לכונת הר"ם. וזה כי דבר ידוע הוא כי האבות והנביאים לאמת ולחזק אמתת מציאות האלקות בלבבם, היו מתארים קצת תוארים, ומדברים בהרחבת לשון בתארים, ועושים קצת מעשים אשר ענינים אלו. ודברים אלו לא יותרו להמון בשום צד, אך צריך להזהירם מאלו התארים והדברים ועשיית המעשים ההם להרחיק האמנת הגשמות הקרובה להמון. אמנם האבות והנביאים עם שלמותם ודבקות שכלם בשם, היה לבם נכון ובטוח לבל יפלו במכמורת דמיונות הדעות הכוזבות, הלא ידעת מאמר רבותינו אמרם [בר"ר פכ"ז א'] גדול כחם של נביאים שמדמין צורה ליוצרה, והיה הפלגת זה המאמץ להרחיק דבר זה מההמון, אמנם מה שמדמים צורה ליוצרה, תמצא במראות הנביאים שהיו מתארים השגתם במציאות ה' בישיבה, גם בתאר אדם. וכבר ידעת מאמרים רבים ואזהרות רבות בתורה להרחיק דבר זה. אמר [דברים ד' ט"ו] ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. וכמה אזהרות באו בעניני ע"ז להרחיק כל אלו הענינים כמו שיתבארו במקומם. וידעת מאמר הנביא אמרו [ישעי' מ' כ"ה] ואל מי תדמיוני ואשוה. וכן רבים. וידעת ג"כ אמרם בהרחקת הדבור שמור רגלך וכו' [קהלת ד' י"ז], אל תבהל פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים [שם ה' א' וצ"ל על פיך]. ואמר דוד [תהלים ס"ה ב'] לך דומיה תהלה, ואמר [שם ד' ה'] אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה, וכן פסוקים רבים.
וידעת מאמר רבותינו [ברכות ל"ג ע"ב] בספור התוארים כי גם האל הגבור והנורא אלו לא אמרה משה רבינו ע"ה ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא אמרינן להו. התבונן איך אמרו שאעפ"י שאמרם משה רבינו לא אמרינן להו אלמלא תקנינהו אנשי כנסת הגדולה. וכן ידעת אזהרת הקמת מצבה [דברים ט"ז כ"ב], ואמרו רבותינו [ספרי דברים פיס' קמ"ו] מצבה שהיתה אהובה לאבות שנואה לבנים, וכן ידעת אזהרת נטיעת אילן אצל מקדש [דברים שם כ"א] לתכלית הרחקה מענין מנהגיהם. ואם הדבור בתארים והקמת המצבה אשר אין בו דבר מורגש גשמי להמון כענין הקרבנות הוזהר מן ההמון ליראת דמיון התגשמות, כ"ש שהיה מן הראוי להרחיק מהם ענין הקרבנות, אף כי לא יביא בהן מצוה אם לא לפי הכונה אשר באר הר"ם לרוב הרגלם בדברים ההם והיה קשה להעתיקם, וצוה ה' שיעשו הקרבנות אליו ולשמו. על צד הכונה השנית כמו שבאר הר"ם. אמנם הקמת המצבות ונטיעת האלנות לא היה דבר מורגל לכל ההמון, ודי להם באזהרה לבד אך בענין הקרבנות שהורגלו בזה הרבה הוצרכו להעתיקם בענין אשר ירחיקם מן האמונות הקודמות, והוא כאשר נאמר בו [ויקרא א' ב'] לה', וגם התנו בה הדברים ירחיקום מן המורגל כפי מה שמבואר בתורה, ובאה הקבלה האמתית [זבחים מ"ו ע"ב] והוא שצריך שתהא מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם זבח, ושהזבח לה', ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח ניחוח בלבד, ושיהיה זה נחת רוח בפני הקב"ה. אמנם שתהא השחיטה לשם זבח, ושהזבח לה' כדי שלא יחשב בו מחשבה אחרת כמו שבארנו כאשר נאמר על הקרבנות לה', ושיקטירו לאישים להוראה שאין אכילה למעלה, ושהקטרתו לריח נחוח בלבד להערה שכלית שהיא ריח ניחוח לפני ה' כמו שבארנו. גם באו אזהרות בענין הקרבנות להרחק מן הדעות והאמונות הקודמות, וזה שלא ישחטו אלא במקום מיוחד [זבחים מ"ח ע"א], ועונש גדול למי ששוחט בחוץ [ויקרא י"ז ד', זבחים ק"ו ע"א]. וכן שלא יקריבו רק אנשים מיוחדים לעבודת ה' שפתיהם ישמו דעת ותורה יבקשו מפיהם [מלאכי א' ז'], והם ילמדו דעת את העם לכונת הקרבנות.
ומה שיקשה ג"כ רבוי המצות בענין הקרבנות בשבתות וברגלים ובחוטאים ובטמאים בימי טהרתם, אפשר שאלו הדברים היו קדומים ומורגלים להם ונצטוו שיעשו לשם לפי הדרך שבארנו. או אפשר כי כאשר גזרה חכמת ה' לצוותם על הקרבנות לפי הכונה שכתב הר"ם, היה מחכמת ה' שיבא הצווי בקרבנות בדרך שיושכל בהם ענין, ר"ל שיתעוררו במעשה הקרבנות על דבר אשר בשבילו יבאו הקרבנות, וזה כי העולה שכלה כליל להעלות ריח ניחוח, להערה שההתקרבות אל ה' בכליון ענין חומרי וגופני, וישאר ברוחו לבד העולה היא למעלה, ואז יהיה להם לריח ניחוח לה'. ויש קצת רמז ג"כ כאשר כל העולות שהם ממין הבהמה היו זכרים, והקרבה בחלב ודם, שהדם העמדת החי, והחלב הוא מיטב בעל חיים, ויהיה רמז להמעטת דמו וחלבו אשר בזה חיי גופו והם סבת חטא האדם. וזאת כונת רב ששת שהיה אומר [ברכות י"ז ע"א] ביום התענית בזמן שבית המקדש קיים היה אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריב ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהיה חלבי ודמי שנתמעט ממני כמונחים על המזבח ותרצני. ואל זאת הכונה אמרו רבותינו [מנחות ק"ד ב'] נפש כי יקריב מכם קרבן לה' [צ"ל ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', ויקרא ב' א'] מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני. ועם הכונה שכתבנו במה שיש מן ההערה בקרבנות נמצא כאלו מקריב נפשו לה'. ובילמדנו [תנחומא תצוה י"ד] אמר הקב"ה בני לא מפני שיש אכילה ושתיה לפני אמרתי לכם אלא בשביל הריח, שתהיו ערבים ונוחים לפני כריח ניחוח. ובספרי [ספרי במדבר פיס' קמ"ג] כשם שנאמר ריח ניחוח בשור [ויקרא א' ט'] כך נאמר ריח ניחוח בצאן [שם שם י"ג] וכך נאמר בעוף [שם י"ז] ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, וללמדך שאין לפניך אלא שיאמר ויעשה רצונו, וכן הוא אומר [תהילים נ' י"ב] אם ארעב לא אומר לך וגו', שומעני יש לפניו אכילה ושתיה ת"ל [שם שם י"ג] האוכל בשר אבירים ואם אמרתי זבח לי תודה בשביל שאעשה רצונך.
הנה בארנו שיש הערה בקרבנות במעשה עצמו, וכן יש הערה בדברים אשר יבאו עליהם הקרבנות, כי אשר יבאו על שגגת חטא יעוררו לכלות פשע ולהתם חטאת [דניאל ט' כ"ד] והר"ם מורה צדק באר טעם בקצת פרטי הקרבנות פ' מ"ו משלישי [מו"נ] ולא נכתוב כל לשונו הנה באשר יארך הענין, וכבר כתבנו פעמים כי מה שנכתוב מלשון הר"ם הוא במה שנתעורר במאמריו הצודקים על באור פסוק מן התורה או הנביאים ומאמרי רבותינו, ואעפ"י שיש הערה במה שכתב לכונת הקרבנות, מאשר יארך לנו הענין יספיק לנו כשנזכור הפסוקים שבאר בהם הר"ם כונתנו בענין הקרבנות, והם [מו"נ] פ' ל"ב ופ' מ"ה ופמ"ו משלישי.
ועתה נכתוב בקצור חלוקות הקרבנות במעשיהם, ונביא תחלה מה שמצאנו בילמדנו [תנחומא צו ד'] יש בו קצת הערה על מעשה הקרבנות, וזאת תורת זבח השלמים [ויקרא ז' י"א] זש"ה [תהלים פ"ה ט'] אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום, אמרו אומות העולם לבלעם למה אמר הקב"ה לישראל שיהיו מקריבים לו קרבנות ולנו לא אמר [כלום, אמר] להם הקרבנות אינם אלא שלום, ומי שקבל את התורה שכתוב בה שלום צריך שיקריב קרבנות, אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות שנ' [שם כ"ט י"א] ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, לכך נאמר אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום, ומה דבר זאת תורת זבח השלמים. ולמה נאמר "זבח השלמים" שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל לאביהם שבשמים, היאך העולה אין כתיב בה שלום, ולא בחטאת ולא באשם, אלא בתודה, בא וראה העולה היתה כלה כליל לאישים. והחטאת היה דמה ואמוריה למזבח ועורה ובשרה לכהנים, אבל לישראל לא היה ממנה הנאה, וכן האשם, אבל התודה היתה דמה ואמוריה למזבח וחזה ושוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל, נמצאת עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין המזבח ובין הכהנים. לפיכך נקראת זבח השלמים שנעשית שלום לכל.
וזאת [תנחומא צו ה'] תורת זבח השלמים כשהיו מקריבים זבח השלמים היה הקב"ה נושא להם פנים שנ' [במדבר ו' כ"ה] ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ואם [תנחומא שם ו'] על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה [ויקרא ו' י"ב] ראה היאך הקב"ה סולח עונותיהם של ישראל, ראה מה היו מקריבין להקב"ה והקריב על זבח התודה. אלא אמר הקב"ה מי שיש לו פר יביא פר, ומי שאין לו פר יביא איל. ומי שאין לו איל יביא שה, ומי שאין לו שה יביא יונה, ומי שאין לו אחד מאלו יביא סלת. ומי שאין לו סלת ולא כלום יביא דברים שנ' [הושע י"ד ג'] קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ותאמר שהוא מקובל. אמר הקב"ה הן ונשלמה פרים שפתינו. למה שאין תשובה לפני הקב"ה יותר מן ההודאה, לכך נאמ' אם על תודה יקריבנו. וזאת [תנחומא שם ז'] תורת זבח השלמים את מוצא כל הקרבנות שהיו מביאין היו באים על העברות אשם כשהיה מי הוא מקריבו היה מקריבו על עונות, שנאמר [עזרא י' י"ט] ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם. והחטאת היה בו על השגגה שנא' [במדבר ט"ו כ"ה] וחטאתם לפני ה' על שגגתם. עולה היה באה על הרהור הלב שנ' [איוב א' ה'] והשכים בבקר והעלה עולות וגו' כי אמר וגו' וברכו אלקי' בלבבם וגו'. אבל התודה כשהיתה באה על חנם היתה באה. אמר הקב"ה זו חביבה עלי מכל הקרבנות. אמר דוד [תהלים נ' כ"ג] זובח תודה יכבדנני, יכבדני אינו אומר אלא יכבדנני, שני פעמים בעולם הזה ובעולם הבא. ואחר שהבאנו זה המאמר נאמר כי שלשה מינין חלוקין יש במעשה הקרבנות, העולות היו כלן כליל וכבר בארנו מה שיש בהן מן ההערה. והחטאות היו נאכלין לכהנים מלבד האמורין שהיו קרבין, לכונה שכבר כתבנו, והשלמים היו נאכלים לבעלים מלבד חזה ושוק שנתן לכהנים.
ומה שצריך שנתעורר עליו כי בכל מוספי החדשים והרגלים וראש השנה ויום הכפורים וברוב הקרבנות היה בהן קרבן חטאת. ובקרבנות התמידין ומוסף שבת לא היה בהם חטאת, ורבותינו בארו בשבועות פרק ראשון [שבועות ב' ע"א] על מה הם מכפרים, ואמרו [תו"כ שמיני מכילתא דמלואים ה"ג] שרוב החטאות היו שעירי עזים בעבור שחטאת ישראל היה בשעיר רמז למכירת יוסף. וכבר כתב הר"ם פ' מ"ו משלישי לחלק זה המאמר דברים יש בהם תועלת בהערת הקרבנות. ואשר יראה לי מה שלא בא קרבן חטאת בשבתות ובתמידין. כי התמידין באו לכונה שכתב הר"ם לפי הרגלם. ואינן באים על חטא, והיו כלם עולות, לכונה שכבר כתבנו בעולות, ורבותינו אמרו [תנחומא שם ועוד ויק"ר פ"ז ג', תנחומא תצוה ט"ו] על עולה שבאה על הרהור הלב. וזה הענין, ויבואר לכונה שכתבנו בעולות כי הם להערה נפשית, והחטא הגדול בנפש הוא הרהור הלב, וכן נראה לי שמוסף שבת לא היה בא על חטא, אך לכונה שכתבנו בתמידין, ואפשר שזה היה דבר מורגל להם להוסיף ביום הידוע להם ליום אידם קרבן אחד למוסף.
ויש לנו הערה בענין קרבן מוסף אשר יבא בשבת, והוא כי הקרבנות היו באים בענין זריחת השמש ושקיעתו [יומא ס"ב ע"ב, תמיד ל"א ע"א], שקרבן של שחר היה מצותו משיאור היום [תמיד ל' ע"א] ועד ד' שעות [ברכות כ"ו ע"ב וש"נ] שעליית השמש נראית. וקרבן של בין הערבים היה משבע שעות ולמעלה [פסחים נ"ח ע"ב ועוד] שנראית התחלת שקיעת השמש. ומפני שהן היו עושים מהשמש האלוק הגדול היו מקריבים אליו בעת זריחתו לתועלת המושג להם בזריחת השמש, וכן בעת שקיעתו, שכל זה מצד תנועת השמש. ולפי כונה זו יראה לי שבארו רבותינו שתהא שחיטת התמידין כנגד השמש וזה אמרם [תמיד ל"א ע"ב] שנים ליום עולה תמיד [במדבר כ"ח ג'], מכאן אמרו תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה ושל בין הערבים על קרן מזרחית צפונית נתון על טבעת שניה. והיתה הכונה בזה שישחטו כנגד השמש לשם ה'. לעורר שה' הוא סבת הכל. ובימי המנוחה אפשר שהיו מוסיפין קרבן אחד לעת עמידת השמש כדרך שבארו רבותינו בירושלמי [ירוש' ברכות פ"ד ה"א] בזמן התפלות, כמו שכתבנו במצות התפלה [עשין י"ט]. ולפי זה הדרך היה בא מוסף בשבתות ובראשי חדשים ובמועדים, אמנם בא בראשי חדשים חטאת מה שאין כן בשבת, מפני שזה היה צריך לכפרה, כי רבים חוטאים בענין חדוש הלבנה ומכונים לעשות פעולותיהם או להמנע מהם לפי חדוש הלבנה, ולמען לא ייחסו לה אלקות בא בו חטאת לכפר על ההרהור ההוא, ובא בו לה' כמו שבאר הר"ם פ' מ"ו משלישי [מו"נ] כתב וז"ל, וכאשר חשש שידמו בשעיר ראש חודש שהוא קרבן ללבנה כמו שהיו עושים המצרים (מהקריב) [שמקריבים] ללבנה בראשי חדשים, באר לנו שזה למצות ה' לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש בשעירי הרגלים ולא בזולתם אחרי שהימים ההם אינם ר"ח ואין להם סימן טבעי יבדילם, אבל התורה נתנה אותם בהסכמה, אבל ראשי חדשים של לבנה [אינם] מהנחת התורה, והאומות היו מקריבים בהם (לריח) [לירח] כמו שהיו מקריבים [לשמש] בעת זריחתו, ובעת באו במעלות ידועות כמו שהתפרסם בספרים ההם, ומפני זה חדש הלשון בזה השעיר ונאמר בו "לה"' להסיר המחשבות ההן הנתלות בלבבות ההן החולים חליים נאמנים ע"כ.
ונשוב לבאר ענינו, כבר בארנו מה שצריך בו חטאת לכפרה, וכבר באר הר"ם טעם למה נאמר בו לה' מה שאין כן בשעירי רגלים, ויראה לי שמפני שברגלים היו מתקבצין כלם, היה בא במוסף חטאת לכפר על קצת מאמיני דעות בלתי אמתיות, מפני היותם במעלות ידועות מזריחת הלבנה, ומפני זה צריך בו חטאת אבל אין צריך בו לה' כמו שצריך בר"ח כמו שבאר הר"ם. ואשר יחזק כונתי זאת כי בקרבן יום הכפורים אעפ"י שהיה בו חטאת לא נאמר בו חטאת, כאשר אינו במעלה, ואעפ"י שיש טעם אחר בענין בכורים במה שלא נאמר בו "חטאת" כמו שנבאר במקום המצוה [לקמן עשין מ"ד]. ושבת איננו יום ידוע, ולא קבוץ הכל כמו ברגלים מפני זה לא בא בו חטאת, זה מה שיראה לנו בענין זה. אמנם בענין היעודים לעתיד בקרבנות [בנבואת יחזקאל פמ"ג פמ"ה ופמ"ו] הוא לפי המכוון בקרבנות שהכל ידעו את ה' ובכל מקום מוקטר מוגש לשמו [מלאכי א' י"א]. ונאמר בהגדה [תנחומא אמור י"ט ויק"ר ט' ז'] שכל הקרבנות עתידין ליבטל חוץ מקרבן תודה וזה מבואר הכונה.
וראיתי להביא הנה ענין בנין המזבחות והקרבת הקרבנות והקמת מצבות כמה שנמצא שהיו עושין קודם מתן תורה לפי הקבלה ולפי מה שנמצא בתורה, אמרו רבותינו [עבודה זרה ח' ע"א] שאדם הראשון הקריב קרבן. ואמרו [שם ושבת כ"ח ע"ב] ששור שהקריב אדם הראשון קרן אחד היה לו במצחו. קין הביא מנחה מפירות האדמה [בראשית ד' ג'], ואמרו רבותינו [תנחומא בראשית ט'] שזרע פשתן היה ולא שעה ה' אל מנחתו. נח כאשר יצא מן התיבה העלה עולות מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור [בראשית ח' כ']. ואברם כאשר נראה לו השם בנה מזבח, ולא תמצא שם הקרבת קרבן אלא ויבן מזבח לה' [שם י"ב ז' וז"ל, ויבן שם מזבח לה']. וכן כאשר ישב באלוני ממרה תמצא [שם י"ח] ויבן שם מזבח, ולא תמצא בשום מקום הקרבת קרבן עד העקדה שהקריב האיל תחת בנו וקרא שם המקום ה' יראה [שם כ"ב י"ד]. ויעקב במראה הסולם [בראשית כ"ח י"ח—י"ט] לקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה וקרא אותו בית אלקים, וכן כאשר בא שלם עיר שכם הציב מזבח ויקרא לו אל אלק' ישראל [בראשית ל"ג כ']. ואחר מעשה דינה אמר לו אלקי' [בראשית שם ל"ה א'—ג'] קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל וגו', ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלקי הנכר וגו' ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח וגו'. וכשנראה לו בבאו מפדן ארם [שם ל"ב כ"ט] ויברך אותו ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא וגו' ויאמר לו אלקים אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה וגו' ויעל מעליו אלקי' וגו' ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו וגו' [שם ל"ה י"א—י"ד], וכאשר נתבאר [צ"ל נתבשר] על בנו [שם מ"ו א'—ד'] כתב ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ויאמר אלקי' לישראל במראות הלילה וגו', ויאמר אנכי האל אלקי אביך אל תירא מרדה וגו', אנכי ארד וגו', ואחר מלחמת עמלק תמצא באדון הנביאים [שמות י"ז י"ד ט"ו] ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ונאמר בהגדה [תנחומא בשלח כ"ח] אמר להם משה לישראל הנס הזה שעשה לכם הקב"ה בשבילו עשה, למען שמו עשה, שלא היו ראוין באותה שעה לאותו נס. וראיתי להביא הנה מה שנאמר בענין ההוא במלחמת עמלק [ר"ה כ"ט ע"א] והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל [שמות י"ז י"א] וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא [לפנינו, אלא לומר לך] כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין. ויהי ידיו אמונה עד בא השמש [שם שם י"ב] שהיו [מכאן בתנחומא שם] מחשבין את השעות באצטרוגליא מה עשה משה העמיד גלגל חמה ולבנה וערבב שפתותיהם [צ"ל שעותיהם], שנ' [חבקוק ג' י"א] שמש ירח עמד זבולה, וכל זה קודם מתן תורה.
אמנם נשוב לענין הקרבנות, אחר מתן תורה נאמר [שמות כ"ד א'—ו'] ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן וגו' ונגש משה לבדו וגו', ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' וגו'. ויכתוב משה את כל דברי ה' וגו', ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק וגו'. ונאמר בהגדה [תנחומא צו א'] כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אילים [תהלים פ"ט ז'], אמר הקב"ה אלו הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למיכאל שהוא אצלי שיקריב לי קרבן, וממי אני מבקש קרבן מישראל, ובסוף מנחות [ק"י ע"א] לעולם זאת (אומרת) על ישראל [פסוק דהי"ב ב' ג'] זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, ר' יוחנן אומר אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה בית המקדש בימיהם.
וראיתי לכתוב הנה מה שכתב אחד מחכמי ישראל למלך הכוזר על ענין הקרבנות [הכוזרי מאמר שני פכ"ה כ"ו]. אמר הכוזרי ארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקרבנות ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר [במדבר כ"ח ב'] את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי, ואמ' על הקרבנות כי הם קרבן לה' ולחמו וריחו. אמר החבר מה שאמר "לאשי" מישר כל קשה, הוא אומר כי הקרבן ההוא והלחם והריח ניחוח אשר הם מיוחסים [שם, מיוחסים [אלי אמנם הם] לאשי] לאשי, ר"ל האש הנפעלת לדברו ית', אשר מאכלה הקרבנות, ואח"כ יאכלו הכהנים שאר חלקה, והכונה בזה תקון הסדר כדי שיחול בו המלך חול גדולה לא חול מקום, ושים דמיון הענין האלקי הנפש המדברת החולה [לפנינו, החלה, וצריך לתקן, החונה] בגוף טבעי בהמי, כאשר נשתוו טבעיו ונסדרו כוחותיו העליונים והתחתונים סדור נכון לענין יותר נעלה מענין הבהמות, היה ראוי שיחול מלך השכל אצלו להורות אותו ולישרו ולהתחבר לו כל עת שישוב הסדר ההוא. וכאשר יפסד הסדר יפרד ממנו. ובמדומה לכסיל, כי השכל צריך למאכל ולמשתה ולריח, בעבור שהוא רואה אותו כי הוא מתמיד בהתמדתם [ו]נפרד בהפרדם. ואיננו כן, אכן הענין האלקי מטיב לכל, רוצה הטוב לכל, ובעת שיסדר דבר ויכוין לקבול הנהגתו, ולא ימנע ממנו לאצול עליו אור וחכמה ודעת, וכאשר יפסד סדורו לא יקבל האור, ויהיה הפסדו. והתעלה הענין האלקי מהשיג אותו שנוי או הפסד. בכל מה שיש בסדר העבודה מהעבודות והקרבנות וההקטרה והזמירות והמאכל והמשתה, על תכלית הטהרה והקדושה נאמר [צ"ל עד שנאמר] בהם עבודת ה' ולחם אלקיך וזולת זה (מאכל), והכל כנוי לרצונו כסדר הטוב באומה והכהנים וקבול מנחתם על דרך הדמיון, וחולו אצלם לכבוד להם, הוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם אך מאכלם לנפשותם. כמו שעכול האצטומכא והכבד כאשר יהיה נתקן, ואחר כך יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול הקוח יתקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא, ויתקנו ג"כ כל[י] העכול ושאר האברים ברוחות ההולכות אליהם מן הדפקים והעצבים והורידין. וכללו של דבר שיהא המזג כלו מתוקן ויהיה מזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים שנ' בהם [דניאל ב' י"א] די מדרהון עם בשרא לא איתוהי ויחול בגוף חול מלכות והנהגה לא חול מקום, והיא [לא] נהנית מן המזון ההוא במאומה, כי הוא נעלה ממנו. והענין האלקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת שכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי, אי אפשר לו בלתי מקור שיקשר בו כהקשר הלהב באש [צ"ל, בראש] הפתילה, ודמיון הפתילה הוא [הלב, והלב] צריך אל משך הדם, והדם לא יהיה כי אם בכלי העכול, על כן הוצרך אל האצטומכא וכבד ושמשיהם, וכן יצטרך הלב אל הריאה והגרון והאף והקרום והמיתר המניע למיתר החזה לעבדת הנשימה, להשוות מזג הלב באויר הנכנס והעשן היוצא, והוצרך לבער מותרי המזונות אל כלים מכוחות דוחות וכלי היציאה והשתן, והיה הגוף מכל אשר זכרנו. והוצרך אל העתקת הגוף ממקום למקום לבקש מה שצריך אליו ולברוח ממה שיזיקהו, וכלים שיביאו וידחו מעליו, והוצרך אל הידים והרגלים, והוצרך אל יועצים מכירים מתרים במה שירא ממנו ויקוה אותו, יודעין מה שהיה, כותבין ומזכירין מה שעבר ליזהר מכמוהו ועתיד [צ"ל, לעתיד] או לקוותו, והוצרך אל החושים הנראים הנסתרים [צ"ל, והנסתרים], והיה הראש מחניהם בעזרת הלב והמשכתו, והיה הגוף כלו מסודר אחר שב להנהגת הלב שהוא המחנה הראשון לנפש, ואם תחול המוח הוא חול שני במצוע הלב. וכן נסדר החיות האלקיות, כאשר אמר יהושע [יהושע ג' ו'] בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם, נפעלה האש בחפץ אלקי' ברצותו באומה, והיתה אות קבול מנחתם ותשורותם, כי האש ההוא הדק הנעלה מכל אשר תחת גלגל הירח מהגופות, והיה מקום חולה שומן חלב הקרבנות ועתרם ועשן הקטרת והשמנים, כדרך האש אשר איננה נתלית כי אם בש[ו]מן ובשמן, כחום הטבעי אשר נתלה בדק השמן מהדם. וצוה ית' במזבח העולה ומזבח הקטרת והמנורה, ואחר כן העולות וקטרת הסמים ושמן המאור ושמן המשחה, מזבח העולה להדבק בו האש הנראית הגלויה, ומזבח הזהב לאש היא יותר קלה ודקה, אבל המנורה להדבק בה אור החכמה והדעת, והשלחן להדבק הטובות הגופניות, כמו שאמרו רבותינו [ב"ב כ"ה ע"ב] הרוצה להתחכם ידרים הרוצה שיתעשר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום. וכל אלו עבודות לארון ולכרובים, אשר הם במעלת הלב והריאה מרחפת עליו, והוצרך לאלה כלים ושמשים כמו הכיור וכנו ומלקחים ומחתות וקערות וכפות ומנקיות וסירות ומזלגות וזולת זה. והוצרך אל דבר שישמור אותם המשכן והחצר ומכסהו, ולשמור הכל חצר המשכן וכליו. והוצרך אל נושאים לכל אלה, ובחר האלקי' לאלה "בני לוי" בעבור שהם הקרובים, כל שכן מעת העגל שנ' בהם [שמות ל"ב כ"ו] ויאספו אליו כל בני לוי ובחר בגדול שבהם והוא אלעזר [הכהן, והוא נושא] לגדול שבדברים והדק שבהם, כמו שאמר [במדבר ד' ט"ז, והובא בשיבוש] ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המשחה וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המאור וגו', אשר אלה שנתלתה בהם האש הדקה ואור החכמה והדעת, ועוד אור הנבואה באורים ובתומים. ולגדולה שבכתות הלויים אחריו והם "בני קהת" [ל]שאת האברים הפנימיים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם [במדבר ג' ל"א], ובהם נאמר [שם ז' ט'] כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, כאשר אין לאברים הפנימיים עצמות שעוזרים על נשיא(ו)תם, אבל הכחות והרוחות נושאין אותה במה שדבק בהם. ולמי שתחתם מהלוים והם בני גרשון נשיאת האברים הדקים [שם, הרכים] החיצונים יריעות המשכן ואהל מועד ומכסהו ומכסה התחש ומסך [במדבר ד' כ"ו], ולמי שתחתם והם בני מררי [ל]שאת האברים הקשים קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו [שם שם ל"א], ונעזרו שתי הכתות בנשיאתם בעגלות כמו שאמר [שם ז' ז'—ח'] שתי העגלות לבני גרשון וארבעת העגלות נתן לבני מררי כפי עבודתם, כל זה כסדר ותבונות חכמה אלקית. ואיננו גוזר חלילה שהכונה מהחכמה הזאת הוא הסדר אשר זכרתיו, אבל מה שהוא נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלקי' ית', ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה [בשכלו הוא מעולה ממי שיתחכם בה], וחקר אך מי שנטה מהמדרגה העליונה היא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי חכמה, משיעזבם מסברות רעות ולספקות המביאות אל האבדון. אמר הכוזרי [שם פכ"ז כ"ח] הפלאת החבר במה שדמית אלא שהראש וחושיו לו שמעתי לו דמיון ולא לשמן המשחה. אמר החבר, אמת הוא ששורש החכמה מופקד בארון אשר במעלת הלב, והם [שם ושם] עשרת דברים ותולדותם, והוא התורה מצדו כמו שאמר [דברים ל"א כ"ו, ושמתם] ושמת אותו מצד ארון ברית ה', ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה [ונושאיה הכהנים] וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והמה היו כמו היועצים המכירים המזהירים את האומה והמזכירין והכותבים, והם ראש האומה ע"כ.
ואעפ"י שכבר כתבנו לפי דעתנו מה שיש בו די בכונת הקרבנות, ראיתי לכתוב הנה מה שהיה מוסכם זה ימים עם חברנו מענין הקרבנות, שמשל הקרבנות הם על דרך מלך עם משרתיו. ואמרנו שהתמידים וענין המוספים, כמו שנהוג להקריב קרבנות למלך שתי סעודות ביום, וביום מועד יוסיפו לו מנה יפה, וזה המין הראשון בקרבנות, וזה בא מכלל העם. המין השני, שהיחידים לפי הערתם ונדיבותם ישלחו קרבנות ומנחות אל המלך לבלתי סבה רק לאהבתו, ולפי זה הדרך בא מנהג הנדבות, החלק השלישי, אם חטאו למלך או חטא מנהיגם, ישתדלו כלם להקריב קרבנות לרצותו, ובדרך זו באו שעירי עבודה זרה כאשר שגגו בית דין והורו בע"ז, מביא כל שבט פר ושעיר. וכן כאשר חטא היחיד ישתדל להקריב קרבנות לו לכפר פניו במנחה, ובדרך זו באו חטאות ואשמות ליחיד. המין הרביעי, כאשר עמד איש זמן רב לא ראה פני המלך, בסבת מה, או מאשר איננו ראוי לבא בהיכל המלך בעת שיהיה ראוי לבא, יקדים פניו בקרבנות, ובדרך זו באו קרבן זב וזבה ויולדת ומצורע, עם ההערה במצורע ויולדת שמקריבין קרבנות להודות לשם שהצילם מן הפגעים. גם במצורע ויולדת באו הקרבנות לכפרה כי מה שאמרו רבותינו [ערכין ט"ו ע"ב] שהצרעת בא על לשון הרע, וזה אמת, מצד מה כי ידוע כי המדות עושות רושם בלחות, וידוע כי לשון הרע הוא חולי בנפש מליחה ארסיית רעה, כי רוע התכונה ההיא, ולכן תחדש היותר רע שבחלאים. וכן אמרו [נדה ל"א ע"ב] ביולדת שאי אפשר שלא תחטא בשפתיה מרוב הצער. ומפני שכלל הקרבנות הערה לתשובה ולהתעורר אל המעשים הטובים, אמרו רבותינו שהעולם עומד בסבת הקרבנות, כי עיר פרא אדם יולד [איוב י"א י"ב] ואי אפשר שהאדם בתחלת עניינו ישכיל ויבין הענינים, אך לפי המעשים שיעשום אם לטוב או הפכו ימשכו כונת הלב, ואין ספק כי כל עושה מעשה ישתדל לדעת לאיזה תכלית יגיע המעשה ההוא. ומפני זה כשבטלו הקרבנות תקנו תפלות כנגד תמידין [ברכות כ"ו ע"ב] שבדבור ההוא יהיה ג"כ הערה לעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו כי מי שישים כונתו בתפלה יסתכל בשלשה דברים שאמרו עליהם רבותינו [אבות פ"ב מ"א] שהמסתכל בהם אינו בא לידי עברה. ומכאן נתבאר שכונת הקרבנות ג"כ לזה הענין להתעורר בפחיתות חמרו, והיות חמר האדם הקרוב כחמר שאר בעלי חיים הקרוב, ובראותו סוף בהמה לשחיטה [אבות פ"ב מ"א], יבין וישכיל כי סוף כל אדם למות [ברכות י"ז ע"א] ובראותו איך בא הצווי בחלקי הקרבנות לעשותם, ישים אל לבו מן המצוה, וישכיל מן מוצא דבר, כי גדול הוא על כל אלקי' נפלאים מעשיו, ואז יצליח את דרכיו ואז ישכיל.
<h2>דף ל:</h2>
המצוה כ"ז לשים קטרת פעמים ביום על מזבח הזהב [סהמ"צ לר"מ עשין כ"ח], שנאמר [שמות ל' ז'—ח'] והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בהטבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. הר"ם באר טעם זאת המצוה פמ"ה משלישי [מו"נ] וז"ל וכאשר היו שוחטים במקום המקדש בהמות בכל יום ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצים בו הקרב והכרעים, אין ספק שאלו היו מניחין אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה להקטיר קטרת שני פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, בהטיב ריחו וריח בגדים כל מי שיעבוד בו. כבר ידעת אמרם [תמיד פ"ג מ"ח] מיריחו היו מריחין ריח קטרת, וזה ג"כ ממה שמעמיד אמת המקדש, אבל אם לא היה לו ריח טוב כ"ש אם היה לו שכנגדו היה מביא את האדם בלב הפך ההגדלה, כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב ותטה אליו, ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו ע"כ. ויורה לכונת הר"ם מה שבאה זאת המצוה אחר פרשת [שמות כ"ט ל"ח] וזה אשר תעשה על המזבח. אמנם לפי הפסוקים ובאורי רבותינו נראה שהקטרת היה מכוון לעצמו, ר"ל להערה אמר הכתוב [דברים ל"ג י'] ישימו קטורה באפך וכו'. ואם דעתך לומר שזה נאמר על "החלב" למכוון בו, כבר נראה בספור מעשה אחז שהקטרת הוא ענין אחר בלתי העולות, והוא אמרו [דה"י ב' כ"ט, ז'] ויכבו את הנרות, וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו (בקדש) [במקדש]. ודוד אמר [תהלים קמ"א ב'] תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. ולפי זה יראה לי שהקטרת היה להערה נפשית כי הריח הטוב מזכך המוח והשכל. ולבאר כונתנו נאמר שלחיי הנפש ובריאותה צריך שני עניינים, האחד רפאות חליה והשני שמירת בריאותה, ולרפואת חלייה, ר"ל כאשר יעלה עליה רוח המושל צריכה אל רפואה חזקה להמלט ממנה. ומצות רבות בתורה לזאת הכונה בנזירות ונדרים ותענית והתשובה והקרבנות שבאים על החטא, היו לזאת ההערה שהיו מקריבים חלב ודם הבהמות תמורת חלבם ודמם כמו שיתבאר [במצות הקרבנות להלן] הם חמר האדם אשר הוא סבת העבדות. ולהעמיד בריאותה באו מצות רבות בתורה להעיר על תכונת המדות ולדעות אמתיות ולזאת הכונה בא ענין הקטרת, כי הריח הטוב מזכך המוח ומשמח הלב שהם כלים לנפש החיונית ולמשכלת. ולזה היה מזבח הזהב להערה על הענין היותר חשוב באדם והוא ענין הנפש. והיה לפני ארון העדות כאמרו [שמות מ' ו'] ונתת את מזבח הזהב [לקטרת] לפני ארון העדות, וכבר בארנו [מצוה י"ט] כונת ארון העדות שהוא רמז על מין האדם להשלימו, יורה לכונתנו זאת מה שנאמר בילמדנו [תנחומא תצוה ט"ו] שמן וקטרת ישמח לב [משלי כ"ז ט'], שמן זה כהן גדול שנמשח בשמן המשחה [וכו'], וקטרת אלו ישראל אמר הקב"ה מכל הקרבנות שאתם מקריבים אין חביב עלי מן הקטרת, שאין הקטרת באה לא על חטא ולא על עון אלא על שמחה ובמקום אחר בילמדנו [תנחומא שם י"ד] את הכבש אחד תעשה בבקר [במדבר כ"ח ד'] וגו', ואם תאמר יש אכילה לפני, האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה [תהלים נ', י"ב—י"ג], אלא מקרבנותיכם איני רוצה אלא הריח וכו', תדע לך שמזבח העולה שהיה לקרבנות היה נתון בחוץ והקטרת שהיה לריח היה נתון בפנים, ודי לנו הערה באמרו שהקטרת בא על השמחה לא על החטא, ואמרו איני רוצה אלא הריח כי רצון ה' באדם מצד זכות שכלו. וכן אמרו שהקטרת שהיה לריח נתון לפנים. ולפי הכונה שבארנו בענין הקטרת והקרבנות יתבאר לך באור פסוק יורו משפטיך וגו', כי הוראת המשפטים והתורות בהערת קטרת וכליל לפי הדרך שבארנו. וכן אמר דוד תכון תפלתי קטרת לפניך וגו', שאחת מן הכונות בתפלה הערת הנפש בעיון שכלי ככונת הקטרת, ויש קצת הערה בכונתנו כאשר היתה הקטרת הקטורת בעת הטבת הנרות, וברבה רבתי פרש' ז' למה היו אחד של זהב ואחד של נחשת לפי שמזבח הזהב נמשל כנפשו של אדם ומזבח הנחשת נמשל כגופו של אדם, מזבח הזהב היה מונח בפנים ומזבח הנחשת היה מונח בחצר, מזבח הזהב לא היה נראה לעם ומזבח הנחושת היה נראה לעם, מזבח הזהב היה יקר ממזבח הנחשת. כשם שהזהב יקר מן הנחשת כך הנפש יקרה מן הגוף, וכשם שאלו המזבחות היו מקטירין ומקריבים עליהם בכל יום כך כל זמן שיש נשמת האדם בגוף צריך להנפש מפני הקב"ה. והכונה בזה מבוארת על פי מה שבארנו.
המצוה כ"ד להדליק נר לפני ה' תמיד [סהמ"צ לר"מ כ"ה] שנאמר [שמות כ"ז כ"א] באהל מועד וגו'. לשון הר"ם בספר המצות הצווי אשר צוו הכהנים להדליק נר תמיד לפני ה', והוא אמרו יתעלה באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך וגו'. וזו היא מצות הטבת הנרות ע"כ. כבר בארנו ענין המנורה [במ"ע י"ט מצות בנין בית הבחירה], ולכונת האורה צריך מצות הדלקת הנרות שיהא דולק תמיד, ולזה היה דוחה שבת, שעל מה שהוראת הנרות צריך אורה כל הימים לכך היו נותנים בו שמן שיהיה האור מצוי תמיד [מנחות פ"ו ע"א]. ורבותינו בארו בענין הדלקת הנרות מה שיש בו מן ההערה הנפשית, והוא אמרם [תנחומא בהעלותך ג'] אם הוזהרתם להיות מדליק[ים] לפני נרות אני משמר נפשותיכם מכל רע שנמשלו לנר שנאמר [משלי כ' כ"ז] נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. והנה בפסוק זה באר אדון החכמים שנשמת האדם נאצלת מאור ה', וקראה "נר" למיעוט אורה לפי ערך המאורות הגדולים הנאצלים מאורו. אמר חופש כל חדרי בטן, קרא "חדרי בטן" חדרי התורה והחכמות, כמאמר רבותינו בשכר פרי הבטן בשכר פרי בטנה של תורה. ובילמדנו [תנחומא בהעלותך ב'] בהעלותך את הנרות זש"ה [ישעיה מ"ב כ"א] ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, אמר לו הקב"ה לא בשביל שאני צריך לנרו של בשר ודם הזהרתיך על הנרות אלא כדי לזכותכם. וכן הוא אומר [דניאל ב' כ"ב] ונהורא עמיה שרי, וכתיב [תהלים קל"ט י"ב] גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה, ללמדך שאיני צריך לנרו של בשר ודם, תדע לך כשאדם בונה בית עושה חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהיה האור נכנס מבחוץ ויאיר מבפנים, ושלמה כשבנה בית המקדש לא עשה כן, אלא חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהיה האור יוצא מבפנים מבית המקדש ומאיר לחוץ, שכן הוא אומר [מ"א ו' ד'] ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, להודיעך שכלו אור ואינו צריך לאורה, ולמה צוה אתכם כדי לזכותכם. לכך נאמר ה' חפץ למען צדקו. אמר להם הקב"ה לישראל היו זהירין להדליק נרות לשמי ואני מאיר לבני אורה גדולה לעתיד לבא, לכך נאמר [ישעיה ס' א'] קומי אורי כי בא אורך. אמרו שהאור יוצא מבפנים מבית המקדש ומאיר לחוץ, זה מבואר ממה שכתבנו למעלה להוראת המקדש. ואמרו הוו זהירין להדליק הנרות לשמי ואני מאיר וכו', שבהערתנו והשגתנו בענין המנורה שבאה להאיר לנו להסתכל בכל עניני המקדש כאור באור פני ה' כמאמר דוד [תהלים ל"ו י'] באורך נראה אור.
<h2>דף לב:</h2>
המצוה כ"ז לשים קטרת פעמים ביום על מזבח הזהב [סהמ"צ לר"מ עשין כ"ח], שנאמר [שמות ל' ז'—ח'] והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בהטבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. הר"ם באר טעם זאת המצוה פמ"ה משלישי [מו"נ] וז"ל וכאשר היו שוחטים במקום המקדש בהמות בכל יום ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצים בו הקרב והכרעים, אין ספק שאלו היו מניחין אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה להקטיר קטרת שני פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, בהטיב ריחו וריח בגדים כל מי שיעבוד בו. כבר ידעת אמרם [תמיד פ"ג מ"ח] מיריחו היו מריחין ריח קטרת, וזה ג"כ ממה שמעמיד אמת המקדש, אבל אם לא היה לו ריח טוב כ"ש אם היה לו שכנגדו היה מביא את האדם בלב הפך ההגדלה, כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב ותטה אליו, ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו ע"כ. ויורה לכונת הר"ם מה שבאה זאת המצוה אחר פרשת [שמות כ"ט ל"ח] וזה אשר תעשה על המזבח. אמנם לפי הפסוקים ובאורי רבותינו נראה שהקטרת היה מכוון לעצמו, ר"ל להערה אמר הכתוב [דברים ל"ג י'] ישימו קטורה באפך וכו'. ואם דעתך לומר שזה נאמר על "החלב" למכוון בו, כבר נראה בספור מעשה אחז שהקטרת הוא ענין אחר בלתי העולות, והוא אמרו [דה"י ב' כ"ט, ז'] ויכבו את הנרות, וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו (בקדש) [במקדש]. ודוד אמר [תהלים קמ"א ב'] תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. ולפי זה יראה לי שהקטרת היה להערה נפשית כי הריח הטוב מזכך המוח והשכל. ולבאר כונתנו נאמר שלחיי הנפש ובריאותה צריך שני עניינים, האחד רפאות חליה והשני שמירת בריאותה, ולרפואת חלייה, ר"ל כאשר יעלה עליה רוח המושל צריכה אל רפואה חזקה להמלט ממנה. ומצות רבות בתורה לזאת הכונה בנזירות ונדרים ותענית והתשובה והקרבנות שבאים על החטא, היו לזאת ההערה שהיו מקריבים חלב ודם הבהמות תמורת חלבם ודמם כמו שיתבאר [במצות הקרבנות להלן] הם חמר האדם אשר הוא סבת העבדות. ולהעמיד בריאותה באו מצות רבות בתורה להעיר על תכונת המדות ולדעות אמתיות ולזאת הכונה בא ענין הקטרת, כי הריח הטוב מזכך המוח ומשמח הלב שהם כלים לנפש החיונית ולמשכלת. ולזה היה מזבח הזהב להערה על הענין היותר חשוב באדם והוא ענין הנפש. והיה לפני ארון העדות כאמרו [שמות מ' ו'] ונתת את מזבח הזהב [לקטרת] לפני ארון העדות, וכבר בארנו [מצוה י"ט] כונת ארון העדות שהוא רמז על מין האדם להשלימו, יורה לכונתנו זאת מה שנאמר בילמדנו [תנחומא תצוה ט"ו] שמן וקטרת ישמח לב [משלי כ"ז ט'], שמן זה כהן גדול שנמשח בשמן המשחה [וכו'], וקטרת אלו ישראל אמר הקב"ה מכל הקרבנות שאתם מקריבים אין חביב עלי מן הקטרת, שאין הקטרת באה לא על חטא ולא על עון אלא על שמחה ובמקום אחר בילמדנו [תנחומא שם י"ד] את הכבש אחד תעשה בבקר [במדבר כ"ח ד'] וגו', ואם תאמר יש אכילה לפני, האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה [תהלים נ', י"ב—י"ג], אלא מקרבנותיכם איני רוצה אלא הריח וכו', תדע לך שמזבח העולה שהיה לקרבנות היה נתון בחוץ והקטרת שהיה לריח היה נתון בפנים, ודי לנו הערה באמרו שהקטרת בא על השמחה לא על החטא, ואמרו איני רוצה אלא הריח כי רצון ה' באדם מצד זכות שכלו. וכן אמרו שהקטרת שהיה לריח נתון לפנים. ולפי הכונה שבארנו בענין הקטרת והקרבנות יתבאר לך באור פסוק יורו משפטיך וגו', כי הוראת המשפטים והתורות בהערת קטרת וכליל לפי הדרך שבארנו. וכן אמר דוד תכון תפלתי קטרת לפניך וגו', שאחת מן הכונות בתפלה הערת הנפש בעיון שכלי ככונת הקטרת, ויש קצת הערה בכונתנו כאשר היתה הקטרת הקטורת בעת הטבת הנרות, וברבה רבתי פרש' ז' למה היו אחד של זהב ואחד של נחשת לפי שמזבח הזהב נמשל כנפשו של אדם ומזבח הנחשת נמשל כגופו של אדם, מזבח הזהב היה מונח בפנים ומזבח הנחשת היה מונח בחצר, מזבח הזהב לא היה נראה לעם ומזבח הנחושת היה נראה לעם, מזבח הזהב היה יקר ממזבח הנחשת. כשם שהזהב יקר מן הנחשת כך הנפש יקרה מן הגוף, וכשם שאלו המזבחות היו מקטירין ומקריבים עליהם בכל יום כך כל זמן שיש נשמת האדם בגוף צריך להנפש מפני הקב"ה. והכונה בזה מבוארת על פי מה שבארנו.
<h2>דף לג.</h2>
המצוה כ"ד להדליק נר לפני ה' תמיד [סהמ"צ לר"מ כ"ה] שנאמר [שמות כ"ז כ"א] באהל מועד וגו'. לשון הר"ם בספר המצות הצווי אשר צוו הכהנים להדליק נר תמיד לפני ה', והוא אמרו יתעלה באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך וגו'. וזו היא מצות הטבת הנרות ע"כ. כבר בארנו ענין המנורה [במ"ע י"ט מצות בנין בית הבחירה], ולכונת האורה צריך מצות הדלקת הנרות שיהא דולק תמיד, ולזה היה דוחה שבת, שעל מה שהוראת הנרות צריך אורה כל הימים לכך היו נותנים בו שמן שיהיה האור מצוי תמיד [מנחות פ"ו ע"א]. ורבותינו בארו בענין הדלקת הנרות מה שיש בו מן ההערה הנפשית, והוא אמרם [תנחומא בהעלותך ג'] אם הוזהרתם להיות מדליק[ים] לפני נרות אני משמר נפשותיכם מכל רע שנמשלו לנר שנאמר [משלי כ' כ"ז] נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. והנה בפסוק זה באר אדון החכמים שנשמת האדם נאצלת מאור ה', וקראה "נר" למיעוט אורה לפי ערך המאורות הגדולים הנאצלים מאורו. אמר חופש כל חדרי בטן, קרא "חדרי בטן" חדרי התורה והחכמות, כמאמר רבותינו בשכר פרי הבטן בשכר פרי בטנה של תורה. ובילמדנו [תנחומא בהעלותך ב'] בהעלותך את הנרות זש"ה [ישעיה מ"ב כ"א] ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, אמר לו הקב"ה לא בשביל שאני צריך לנרו של בשר ודם הזהרתיך על הנרות אלא כדי לזכותכם. וכן הוא אומר [דניאל ב' כ"ב] ונהורא עמיה שרי, וכתיב [תהלים קל"ט י"ב] גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה, ללמדך שאיני צריך לנרו של בשר ודם, תדע לך כשאדם בונה בית עושה חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהיה האור נכנס מבחוץ ויאיר מבפנים, ושלמה כשבנה בית המקדש לא עשה כן, אלא חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהיה האור יוצא מבפנים מבית המקדש ומאיר לחוץ, שכן הוא אומר [מ"א ו' ד'] ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, להודיעך שכלו אור ואינו צריך לאורה, ולמה צוה אתכם כדי לזכותכם. לכך נאמר ה' חפץ למען צדקו. אמר להם הקב"ה לישראל היו זהירין להדליק נרות לשמי ואני מאיר לבני אורה גדולה לעתיד לבא, לכך נאמר [ישעיה ס' א'] קומי אורי כי בא אורך. אמרו שהאור יוצא מבפנים מבית המקדש ומאיר לחוץ, זה מבואר ממה שכתבנו למעלה להוראת המקדש. ואמרו הוו זהירין להדליק הנרות לשמי ואני מאיר וכו', שבהערתנו והשגתנו בענין המנורה שבאה להאיר לנו להסתכל בכל עניני המקדש כאור באור פני ה' כמאמר דוד [תהלים ל"ו י'] באורך נראה אור.
<h2>דף לג:</h2>
המצוה נ"ז נצטוינו לתקוע בחצוצרות בעת הקרבת הקרבנות ובעת הצרות [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ט. ועי' מגיד משנה רפ"א מהל' תענית] לשון הר"ם בספר המצות, צונו בתקיעת חצוצרות במקדש בעת הקריב כל קרבן מקרבנות הזמנים והוא אמרו ית' [במדבר י' ו'] וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגומ'. ובביאור אמרו [ר"ה כ"ו ע"ב] שמצות היום בחצוצרות. וכבר נתבארו משפטי המצוה הזאת בספרי [בהעלותך פיס' ע"ו—ע"ז] ובר"ה ובתענית [ט"ו ע"ב] שאנחנו מצווים גם כן בתקיעת החצוצרות בעת הצרות והצוקות כשנצעק אליו ית'. והוא אמרו [במדבר שם ט', וצ"ל וכי תבואו]. כי תבאו מלחמה ע"כ. ונביא הנה לשון הפסוקים ואחר כך לשון רבותינו בספרי כדרכנו להתעורר בכונת הפסוקים ובמאמרי רבותינו, וזה לשון הפסוקים הנאמרים במצוה זו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם, וביום [שם שם י"א י"ב] שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם. לשון ספרי [במדבר פיס' ע"ו] וכי תבאו מלחמה בארצכם משמע בין שאתם יוצאים עליהם, בין שהם באים עליכם במלחמת גוג [צ"ל גוג ומגוג, וכן בסמוך] הכתוב מדבר [ונשמט כאן מחמת הדומות אתה אומר במלחמת גוג הכתוב מדבר] או אינו מדבר אלא מכל מלחמות שבתורה ת"ל ונושעתם מאויביכם, אמרת צא וראה אי זו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריהם שעבוד, אי אתה מוצא אלא מלחמת גוג, וכן הוא אומר [זכריה י"ד ג'] ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וגו'. מהו אומ' [שם שם ט'] והיה ה' למלך וגו'. ר' עקיבא אומר אין לי אלא מלחמה שדפון [ו]ירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין, ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה שלא תבא על הצבור. והרעותם בחצוצרות ר' עקיבא אומר וכי חצוצרות מזכירות והלא דמים מזכירים, אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו מעלה עליהם הכתוב כאלו לא הוזכרו לפני המקום. ונזכרתם כל זמן שנזכרין אין נזכרין אלא לישועה. וביום [ספרי שם פיס' ע"ז] שמחתכם אלו שבתות, ר' נתן אומר אלו תמידין, ובמועדיכם אלו שלש רגלים, ובראשי חדשיכם כמשמעו ותקעתם בחצוצרות בשל צבור הכתוב מדבר או אחד ליחיד ואחד לצבור, במה ענין הכתוב מדבר בשל צבור, שמעון בן עזאי אומר בשל צבור הכתוב מדבר, או אינו אלא אחד ליחיד ואחד לצבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, (אי) מה עולות קדשי קדשים אף שלמים קדשים [צ"ל קדשי קדשים]. אי מה עולות אחד של יחיד ואחד של צבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולות משל צבור אף שלמים משל צבור, והיו לכם לזכרון למה נאמר לפי שהוא אומר ותקעתם בחצוצרות, שומע אני קרבנות שתקעו עליהן יהיו כשרים ושלא תקעו בהן לא יהיו כשרין, ת"ל והיו לכם לזכרון, לזכרון נתנו ולא להכשר קרבנות נתנו, אני ה' אלקיכם למה נאמר לפי שהוא אומר [ויקרא כ"ג כ"ד] דבר אל בני ישראל בחדש השביעי וגו', אבל מלכות לא שמענו ת"ל [במדבר כ"ג כ"א] (אני) ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו זה שופר ומלכות. ר' נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופר נאמר והיו לכם לזכרון זה זכרונות אני ה' אלקיכם זה מלכות, אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר זכרון ואחר שופר, אלא המליכהו עליך תחלה ואחר בקש מלפניו שיזכור ובמה בשופר, ואין שופר אלא של חרות שנ' [ישעיה כ"ז י"ג] והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקע ת"ל [זכריה ט' י"ד] וה' אלוקים [בשופר] יתקע והלך בסערות תימן, אבל איני יודע מאין היא תקיעה ת"ל [ישעיה ס"ו ו'] קול שאון מעיר. ולבאור אלו המאמרים נאמר כי דבר ידוע הוא כי התקיעה והתרועה בחצוצרות בעת המלחמה לעורר ולחזק לב הנלחמים במלחמה ולערבב המתנגדים הנלחמים עמהם. ותקיעת החצוצרות ביום השמחה לעוררם בענין השמחה. ובאה מצוה זו בעת המלחמה שנצטוינו מאת ה' לתקוע בחצוצרות לעורר ולחזק הלבבות שיהיו נלחמים בשם ה' ובו ישימו מבטחם, ואז יהיו מתגברים על האויבים ומנצחים אותם. וידוע הוא שהערה זו לנפש, ר"ל לשכל, וכשהם דבקים בשם ית' אז הם נושעים, כמו שנראה בשיר של פגעים [תהלים פרק צ"א, עי' שבועות ט"ו ע"ב]. ומה מאד הפליגו זאת הכונה באמרם אבל איני יודע מי תוקע ת"ל וה' אלקי' בשופר יתקע, ואמרם מאין היא תקיעה ת"ל קול שאון מעיר, כי ידוע הוא כי באור ה' נראה אור [ע"פ תהלים ל"ו י'] ובכח עזו יגבר כחנו, וזה מבואר הכונה. וכן דבר ידוע שתקיעת החצוצרות וכלי הנגון ביום המועד הוא לעורר העם לשמחה, ובאה המצוה אלינו שתהיה התקיעה על העולות והזבחים לעוררם על המכוון בקרבנות, ובהערתם הם נזכרים לפני ה'. והתבונן במאמרם כל זמן שנזכרין אין נזכרים אלא לישועה. כי עקר זכרון האדם לפני ה' והשגחתו בו הוא בעת שלמותו, ואז נזכר לישועה. אמנם אמרו והלא דמים מזכירים, מבואר הכונה כמו שבארנו [מצוה ל"ז] בכונת הקרבנות. וענין התקיעה וההערה בעת הצרה, לעוררנו למען נפשפש במעשינו על מה באה אלינו הצרה הזאת ונשוב אל ה' ואז ישוב אלינו וישגיח בנו. כתב הר"ם בהלכות תענית [פ"א ה"ב וה"ג] ז"ל ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויצעקו ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הרע [שם אירע] להם ככתוב [ירמיה ה' כ"ה] עונותיכם הטו אלה, וזהו שיגרום להסיר [הצרה] מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרית [שם, נקרה נקרית], הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות [שם, צרות] אחרות, הוא שכתוב בתורה [עי' ויקרא כ"ו כ"ג כ"ה, ושם כ"ז כ"ח] והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי ע"כ. ובא ענין התענית בעת הצרות, כי בהתענות ובהמעיט התאוה החמרית יגבר כח השכל ותתחזק ההערה. ולעורר את לבבנו עתה בזה הגלות באו ארבע צומות מדברי הנביאים [זכריה ח' י"ט] על המקרים והצרות שארעו לאבותינו בסבת עונותיהם, למען נתעורר להשלים נפשנו ונשוב אל ה' אלקינו וישיב את שבותנו כמאמר הכתוב [דברים ד' כ"ט] כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ושב [שם ל' ג'] ה' אלקיך את שבותך. ובאו ענייני התעניות בענינים הגורמים חרבן נפשנו, ר"ל המונעים הערת שכלנו ושלמותנו. צום הרביעי והוא י"ז בתמוז, באה בו הקבלה האמתית [תענית כ"ו ע"ב] שבו נשתברו הלוחות, שידוע הוא כי בהשתבר הלוחות והיותנו ללא תורה חרבן נפשנו. וכן אמרו [תענית שם] שבו בטל התמיד, ובבטול התמיד תבטל קצת הערה לפי מה שבארנו [מצוה ל"ז] בענין הקרבנות. ובו הובקעה ירושלים [תענית שם] העיר השלמה שמשם תצא תורה [מיכה ב' ג']. ובו שרף אפוסטומוס הרשע את התורה [תענית שם], שהיא השלמות האמתי. והעמיד צלם בהיכל [תענית שם] זה מבואר שהוא הפך המבוקש אלינו לשלמות נפשנו. וצום החמשי שהוא ט' באב בו נגזר על ישראל שלא יכנסו לארץ [תענית שם, ושם כה"ע] ועמידת ישראל בארץ הוא סבת שלמותם והשגתם ה' ית'. ובו חרב הבית בראשונה ובשניה, שבית המקדש הוא סבה לשלמות נפשנו. ונלכדה בתר, עיר גדולה ואם בישראל [רמב"ם פ"ה מתענית ה"א] וזה מבואר שזה הפסד גדול לבני עמנו. וחרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל. ובחרבן הבית חרבן נפשנו כאשר בשלמותו שלמות נפשנו כמו שבארנו. וצום השביעי הוא צום גדליה, הוא היום שבו נהרג גדליה בן אחיקם, כבר אמרו רבותינו בזה טעם מספיק באמרם [ר"ה שם איכ"ר פ"א ל"ט] ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני הקב"ה כחרבן הבית, וזה אמת מבואר כי הצדיקים בדור ללמד דעת את העם כבונה במקדש. וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו [ברכות ל"ג ע"א] כל אדם שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו. ולכונה שאמרנו בענין התענית על חרבן הבית וירושלים, באו אלינו ענינים רבים מדברי רבותינו לעוררנו על הדבר ההוא לזכור את ירושלים על ראש שמחתנו [תהלים קל"ז ו'], אמרו [ב"ב ס' ע"ב] שבעת שיגדל משוש האדם והוא בעת שנושא אשה נותן אפר מקלה במקום הנחת תפילין, לעורר שבחרבן ירושלם חרבן נפשנו אשר לשלמותה באה מצות התפילין. וכן אמ' [שם] למעט מין ממיני תכשיטי הכלות, וכל אשה להניח מין ממיני תכשיטיה. וכן בבנין הבתים אמרו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, והוא אמה על אמה כנגד הפתח, וכן בעניני סעודה צריך שיניח דבר מועט לזאת הכונה בעצמה. וכן אמרו [גיטין ז' ע"א, סוטה מ"ט ע"א] שלא לנגן בכלי שיר, וכל משמיעי קול אסור ואפילו שירה בפה על היין אסורה. ולזאת הכונה אמרו [מו"ק כ"ו ע"א] הרואה ערי יהודה בחרבנם אומר ערי קדשך (ותפארתך) היו מדבר [ישעיה ס"ד ט'] וקורע, שקדושת הנפש הוא בישיבת ערי יהודה, וכשרואה ירושלים אומר [מו"ק שם] בית קדשנו ותפארתנו [כו'], שהיא היתה מיוחדת בקדושה ובמעלה וקורע. וכן כשמגיע למקדש קורע קרע אחר שב"ה הוא יותר מיוחד להערה לשלמות הנפש, וכל זה לכונה שכתבנו למען נשוב אל ה' והוא ישיב את שבותנו, וכל אלו הענינים והצומות עתידים ליבטל לימות המשיח כאשר יקרב ה' גאלתנו ונאהב האמת והשלום כמו שנ' [זכריה ח' ט'] כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמשי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה.
